פרשת דברים תשפ״ג

כתוב בפרשה ״הואיל משה באר את התורה הזאת״ מבאר הרמב״ן שמשה רבינו מעצמו חשב על הרעיון לבאר לעם ישראל את התורה, ולפני שביאר להם את התורה הוכיח אותם על החטאים שלהם במהלך השנים שהיו במדבר.

ויש להבין מדוע באמת משה רבינו חשב על הרעיון הזה של ביאור התורה? וגם אם כן, מה העניין של התוכחה לפני ביאור התורה?

הגמרא במסכת יומא דף ט״ו ע״ב מביאה את דברי רבי שמעון איש המצפה בעניין קרבן תודה שלמרות שהוא עולה כליל למזבח וזריקת דם עולה צריכה להיות באופן של שתיים שהן ארבע דהיינו לזרוק את הדם פעמיים בשתי זוויות של המזבח זו כנגד זו (צפון-מזרח, דרום-מערב) אבל בתודה מתחיל את הזריקה הראשונה בזווית צפון-מזרח בדומה לכל עולה אבל כשמגיע לזווית השניה דרום-מערב הוא מזה בדומה לחטאת על כל צד בנפרד, על צד מערב ואחר כך על צד דרום.

המקור לדברי רבי שמעון איש המצפה, זה הפסוק בשעיר חטאת ראש חודש שכתוב ״ושעיר עזים אחד לחטאת לה׳ על עולת התמיד״ דורש מזה רבי שמעון איש המצפה שעל עולת התמיד יש לזרוק את הדם גם באופן של חטאת.

ויש להבין מה העניין להזכיר את החטאת כאשר מקריבים את העולה?

דוד המלך אומר ״וחטאתי נגדי תמיד״, מה העניין בזכירת החטא באופן תמידי? דוד המלך מעמיד כאן יסוד. שורש כל החטאים מגיע מהגאווה של אני ואפסי עוד בבחינת ״וישמן ישורון ויבעט. דוד המלך נותן לנו עצה איך להתגבר על הגאווה, על ידי זכירת החטא באופן תמידי, הידיעה שהאדם לא מושלם ויש אחריו קופה של שרצים מעמידה אותו במקום ומכניסה בו ענווה ושיפלות רוח.

כשאדם מביא קרבן עולה, הוא מביא דורון למלך מלכי המלכים. אדם יכול לחשוב כמה אני חשוב שאני מביא מתנה למלך הגדול ויכול להיכנס בו בחינה של הרגשת חשיבות וגאווה. מלמדת אותנו התורה בשעיר ראש חודש שיש לזכור בקרבן שמביאים בתמידות יום יום למזבח בוקר וערב את הנקודה הזו של וחטאתי נגדי תמיד, תמיד דייקא לזכור שאמנם אתה זוכה להביא דורון למלך אבל אתה עדיין לא מושלם יש לך עוד מה לתקן בעולם ״וחטאתי נגדי תמיד״ וכך תיכנס באדם ענווה רצויה שתביא לכך שהדורון שהוא מביא לבורא עולם יקדם אותו בעבודת ה׳ ולא חלילה ירחיק אותו.

ומדוע התורה גילתה לנו את הנקודה הזו דווקא בשעיר ראש חודש? 

הקב״ה אומר לעם ישראל הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. והדברים נפלאים, מצד אחד עצם מיעוט הירח נבע מגאוותו של הירח שרצה למשול ולכן הקב״ה ״לימד״ אותו על החשיבות של ענווה ״מיעטתי את הירח״, ומצד שני הקב״ה בכבודו ובעצמו מלך מלכי המלכים מבקש כביכול כפרה שזה מצד עצמו לימוד עצום על חשיבות הענווה.

על פי זה מובן מדוע לומדים דווקא מראש חודש ששם גם התגלתה הנקודה הזו של חשיבות הענווה ולכן משם לומדים את החשיבות לזכור את החטא כשמביאים את התמיד.

על פי הדברים האלה אפשר להבין מאמר נפלא של חז״ל.

הגמרא ביומא בפרק ראשון אומרת שלמזבח החיצון לא היה יסוד בצד מזרח ובצד דרום מכיוון שהשטח הזה היה בחלקו של יהודה והמזבח היה צריך להיות בנוי בחלקו של בנימין כמאמר הכתוב ״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ אבל הייתה אמה בקרן צפון מזרח ובקרן דרום מערב שכן היה שם יסוד והגמרא מתבטאת אמה שהייתה אוכלת כלומר שהייתה נכנסת כביכול ברשות שלא שלה בשטח של יהודה. והגמרא אומרת בעניין זה שכל ימיו של בנימין הצדיק היה בוכה על אותו חלק קטן שהמזבח יצא מחלקו ונכנס לחלקו של יהודה.

והדברים תמוהים לכאורה, מה איכפת לבנימין הצדיק שיש חתיכה קטנה מן המזבח שהייתה בחלקו של אחיו יהודה? למה לא לפרגן לו גם קצת את קדושת המזבח?

הרמח״ל במסילת ישרים כותב בעניין הקדושה, שאדם שזוכה לקדושה על ידי שהוא דבוק בהקב״ה ללא הפסק אז הדברים הגשמיים שהוא משתמש בהם מתעלים בדומה לקרבנות שהיו עולים על גבי המזבח והנסכים שהיו יורדים בספלים. 

בנימין הצדיק היה קדוש דבוק בהקב״ה והיה בבחינת מזבח שמקדש את כל מה שעולה עליו. היציאה של חלק קטן מהמזבח מחלקו הייתה בבחינה שגם הקדוש הדבוק, תמיד יש לו לאן להתקדם ולהעמיק עוד את בחינת המזבח שלו לגבהים רמים יותר, לגבהים נפלאים יותר. הבכי של בנימין כל ימיו היה בבחינה הזו שהצדיק הקדוש והדבוק תמיד צריך לבכות ולהתחנן לקודשא בריך הוא להשיג יותר טהרה, להשיג יותר קדושה להתרומם ולהתעלות יותר, להיות יותר מזבחדיק.

זאת אומרת שגם פה אנו רואים את הבחינה הזו שלא משנה מה היא דרגתו של האדם, גם האדם שכבר הגיע לדרגה של קדושה, של בחינת מזבח המקדש את כל אשר עולה עליו, אל לו לחשוב שהוא הגיע לשלימות תמיד יש לאן לשאוף, לאן להתקדם, תמיד נדרשת הענווה בכל דרגה ודרגה שהאדם מגיע אליה.

על פי זה נבין את מה ששאלנו בתחילת הדברים מדוע משה רצה לבאר את התורה ומדוע הזכיר את החטאים של עם ישראל?

משה רבינו רצה ללמד את כלל ישראל שאדם לא יגיד אני כבר למדתי פעם אחת אני יודע, אני לא צריך לחזור שוב על הדברים. אדם צריך כל ימיו לחזור ולחזור ללא הפסק שדברי התורה תמיד יהיו מבוארים לו וכמו שאומר הרמח״ל במסילת ישרים פרק כ״ה שיראת חטא נקנית על ידי רוב התבוננות ולמידה בלתי פוסקת על הימצאותו של בורא עולם בכל מקום ממש והשגחתו על דבר קטן כגדול. וכן כל דרגה שאדם רוצה לקנות לא מספיק למידה חד פעמית אלא נדרש שהדברים יהיו מבוארים וזה על ידי לימוד בלתי פוסק וחזרה על הדברים, וכמו שאמרו חז״ל אינו דומה מי שלומד מאה פעמים למי שלומד מאה ואחת פעמים. 

ומדוע הוא מזכיר את החטאים שלהם? הא גופא הוא בא להסביר להם שהחטא מגיע כאשר הדברים לא מבוארים לאדם, אבל אדם שחוזר שוב ושוב על דברי התורה, דבר ההלכה ודברי המוסר יש לו סיכוי גבוה יותר שלא יגיע לידי חטא.

על פי הדברים האלה מוטעמים היטב דברי משה רבינו לישראל ״איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם״.

משה רבינו אומר, איך יכול להיות שרק לי איכפת ממה שקורה לעם ישראל, מדוע רק אני חושב על האחר ובודק מה הוא צריך ואיך אפשר לעזור לו. כלומר, משה רבינו מבכה על החיסרון בענווה שמביא את האדם לחשוב יותר על עצמו ופחות על השני.

יזכנו ה׳ שנזכה לבחינת ענווים ענווים הגיע זמן גאולתכם, אמן כן יהי רצון.